חשיפת הסוכן X הוכיחה שוב כי העולם שבו אנו חיים הופך להרבה יותר שקוף. אז איך זה שאנו חיים בעידן שהכל בו יותר חשוף, אך עדיין עוטים מסכות? למה אנו כה חוששים לשחרר ולשתף, ומדוע חשיפה מתחברת אצלנו לחרדה עמוקה מפני אובדן שליטה? להיכן נעלם ה’אני האמיתי’, ומהם הסודות שאנו מסתירים? כל התשובות בכתבה שלפניכם – בלי סודות

שקיפות, ממש כמו זכוכית, היא עסק מאד מאד עדין ושביר. יש פתגם שאומר: אם באמת אוהבים מסעדה מסוימת – לעולם אל תיכנסו אל המטבח שלה. למה? כי אז תגלו את האמת. הסטייק נפל על הרצפה ומשם עשה את דרכו למחבת; הטבח שכח לשטוף ידיים לפני תחילת העבודה, ופה ושם יש נמלים. עובדות אלו נכונות כמעט לגבי כל מסעדה, ויחד עם זאת- נהיה ממש מזועזעים כשנקרא על זה בעיתון. הקסם של החיים הוא בכך שאנחנו לא ממש מעוניינים לדעת איך דברים עובדים. קוסם טוב לעולם לא יגלה את הקסם, ולא משנה כמה נתחנן. כי באותו הרגע הוא יאבד את הפרנסה, ואנחנו- את העניין.
 

אז מה אם רואים לך
אי אפשר להישאר אדיש לקסם שיש באנשים ‘שקופים’. הם מעוררים בנו אמון, מייצרים עניין ומזמינים אמפתיה. אז למה אנו פוחדים, לעיתים, להיות שקופים? הפחד מחשיפה מתחבר לחרדה עמוקה ובסיסית: הפחד מאובדן שליטה, מהיותנו פגיעים.
יש מי שאצלו הפחד משקיפות הוא פתולוגי- פחד אימתני שמערער אותו לחלוטין. לאנשים כאלה- חשיפה עושה רע. אולם אסטרטגיה של שקיפות היא די מתגמלת. זה עניין של פרקטיקה פשוטה. אם יש לך גיבנת ואתה מראה אותה קבל עם- אף אחד לא יקפוץ ויגלה פתאום את הסקופ הזה. זה הרי עניין גלוי וידוע, אז מה העניין. לא פעם, שטות לא חשובה הופכת לכותרת גדולה רק בגלל שהוסתרה במאמץ רב. עצם הגילוי נותן לה את הנפח.
הפחד משקיפות עשוי להגיע לתהומות חולניים, וגם שקיפות קיצונית יכולה להגיע לפתולוגיה.
לרוב, אנו מגבשים דעה לא אוהדת על מי שמתקשה להיפתח. על כאלה שאומרים רק מה שצריך לומר, ופוטרים אותנו באמירות סתמיות וכלליות. ישר הם חשודים בעינינו, או במקרה הטוב – משעממים. הציות הזה להתניה התרבותית של “יש דברים שלא אומרים” הופך אט אט לארכאי.
 

משחקי הגנה
אנו חיים בחברה שדורשת מאיתנו התאמה בכל תחום כמעט. הדרישות והציפיות הרבות יוצרות מגננות. אנו נוטים להחזיק שריון, במקום שבו יושב ה’אני’ האמיתי, הפנימי, נטול ההגנות. אנשים נמצאים כל הזמן על המשמר, שמא משהו יגלוש אל מחוץ לגבולות ההתאמה הנדרשת. הקונפורמיזם משתק אותנו.
המתנה הגדולה שאנו יכולים להעניק לעצמנו היא השחרור, אלא שהחברה שלנו לא מחשיבה מהלך כזה.
הקונפליקט תמיד הוא בין להתגונן ללהיות פתוח.
בכל אחד מאיתנו חי שופט, דמות מטילת פחד שלא מוכנה לקבל כשלונות. כאשר אדם מנסה לשחרר את הילד הפנימי שלו, השופט יתעורר וינסה להילחם כדי להמשיך לשמור על שליטה מלאה. לרוב, השופט הזה מתעב שמחת חיים ויצירתיות, והוא שואב מהאדם את כל האנרגיה.
כדי להימנע ממצבים לא נעימים, וכדי לא להיפגע, אנו מתפעלים את מנגנון ההגנה הפנימי. אנחנו מתחבאים ולא משחררים החוצה רגשנות, חיות ופליאה.
לכל אחד מאיתנו יש כמה מסכות, ובכל יציאה החוצה, אל מחוץ למרחב הפרטי, אנו חובשים את המסכה המתאימה. לעומת זאת, כשאנו במרחב הפרטי שלנו, אנחנו בטוחים יותר ומרשים לעצמנו חופש גדול יותר להיות מי שאנחנו.

אובדן ה’אני האמיתי’
רובנו חיים לפי מה שמצפים מאיתנו, וזה מה שהופך אותנו ללא אותנטיים. אנחנו מתאמצים לומר את הדברים הנכונים, להתרועע עם האנשים הנכונים, להתלבש נכון, ומשמנים את עצמנו בשמן הסיכה החברתי שמקל על החיים. כי אנחנו יודעים מה קורה לאנשים שהולכים עם האמת שלהם, עם היחודיות, עם הלא שיגרתי, עם הספונטני, עם מה שהם מרגישים. על ה”נכון” יש הרבה קופצים, אבל דווקא האמיתי שיוצא מהלב – נבעט בהתנשאות ובזלזול.
אז מה זה ה’אני האמיתי’? לא בטוח שהם זוכרים; המסכה איתם כבר שנים, היא כבר ממש נדבקת לעור. האנשים המתוכנתים האלה מתהלכים בינינו, מדקלמים אמירות סתמיות, נוסחתיות, רובוטיות. כבר אי אפשר לדלות מהם שום תגובה טבעית וכנה.
מתי איבדנו את האני האמיתי? זה דווקא מתחיל ‘נקי’. מהחוויות הטבעיות שלנו שנחוות באורח אותנטי אבל משהו משתבש בדרך. “זה נתפס לא טוב ע”י החברה” – זאת אומרת: אנו צריכים להרגיש לא טוב עם זה. התוצאה: קעקוע החוויה האותנטית שלנו. שלילת התוקף שלה. כך נעלמת השקיפות, וה’אני האמיתי’ נעשה קלוש. האדם לובש מסכה הבונה לו חיץ, ומונעת ממנו להיות אמיתי ופתוח. זה מתחיל בקטן, אך יגיע שלב שהוא ירגיש כפוחלץ – ריק וחלול, חסר נשמה.
לרוב, החברה אשמה. היא בנויה כך שהיא מעודדת אנשים לשחק משחק לפי כללים, וחוסמת ביטוי אישי ייחודי.
אתם מכירים את המפגשים האלה, ששום דבר בהם לא אמיתי? אף אחד לא אומר מה שהוא חושב באמת, כולם מעמידים פנים ואומרים מה שמצפים מהם. צריך אנרגיות בשביל לתחזק את העמדת הפנים הזו.
חוסר השקיפות הזו דורשת, המון פעמים, גם לוליינות ורבאלית. האמת: “היית בשנה האחרונה בלתי נסבל”. הניסוח: “קשה לדמיין את המשרד בלעדיך”. שפע רגעים של חזות שווא.
 
למה אנו שומרים הכל, ומתפוצצים מבפנים?
אנשים רבים זקוקים להיסמך על חוסר אותנטיות. זו ההגנה שלהם, הכסות ה’טבעית’. שהרי מה יכסה על רדידותם, או על חוסר כישרונם, אם לא ארשת חשיבות של ‘אדם רציני’. החברה, לרוב, מגבה חוסר אותנטיות: זה לא מקובל, זה לא המקום, תתנהג בהתאם. נכון, ברור שהסדר העולמי מחייב נורמות פעולה ודפוסי התנהגות בהתאם לאירוע, לזמן ולמקום. אבל מה שמאיים הוא הדאבל סטנדרט. היושרה, ההטפה למוסר שהיא אחד בפה ואחד בלב. יש צביעות רבה בתוכנו. זה אולי המרחק הגדול ביותר מאותנטיות. ולמה? כי אנו רוצים שיאהבו אותנו. עד שלא נאהב את עצמנו באמת, אנו מדכאים את האמת הפנימית שלנו. בוחרים בינתיים להתחזות למה ש”צריך”.
 
אנחנו דור מזויף
אדם מזויף הוא אדם שאיננו מתנהג בהתאם למי ומה שהוא. נניח, מישהי עממית שמתיימרת להיות ‘קלאסה’. יש אנשים שרגילים למסכה, והם כבר לא יודעים מי הם באמת. אנשים שאיבדו את עצמם בתוך הזיוף. הם מתנהגים באורח סטריאוטיפי, מכניים בהתנהגויות שלהם. אי אפשר להוציא מהם תגובה אמיתית. הם תמיד עונים את התשובות המצופות שמציגות מצג שווא. קשה לשנות זאת. השקיפות והרצון להתחבר לעצמנו, מהווים שריר- שאם לא מאמנים אותו הוא מתנוון, לא מתפתח.
הפער הזה בין מי שאתה באמת, לבין מי שאתה מציג כלפי חוץ- יכול לגבות גם מחיר פיזי. המערכת הגופנית שלנו מושפעת ממצבים של מתח וחוסר הלימה, דבר המשפיע אפילו על המערכת החיסונית. המערכות בגוף אינן מבודדות, הן ‘מדברות’ אחת עם השנייה במעגלים ובהיזונים חוזרים. אנשים שנמצאים בזיוף תמידי, מאבדים את ה’אני’ שלהם. הם נמצאים בדיסוננס וחווים תחושה של חוסר אושר וחוסר סיפוק. קשה לשרוד זיוף על בסיס קבוע.
 
מלחמת השחרור
בחברה משיגנית, ה’עצמי הכוזב’ משגשג ומצליח. הטיפוסים הללו חיים כל הזמן את מה שהחוץ רוצה מהם. לא את הפנים. הם כלואים בתוך משהו. הם אומרים: ‘אני בסטרס’, וזה נכון- כי כל הזמן יש הדהודים חלושים מבפנים של להיות מי שאתה. האדם הצייתני אל החוץ, לרוב לא מחובר לעצמו. זה אדם שחי את מרוץ החיים. כשלומדים לשחרר, מתגברים על מחסומים
קחו פסק זמן ותכניסו ללו”ז משבצת שבה ‘לא עושים כלום’. שהו במקום ניטרלי, וקבלו פרופורציות. אז המחשבות יעלו לבד. השאיפה היא לנקות את הלכלוך ולחזור לדברים הבסיסיים שמרגשים אותנו, אז נהיה פנויים לראות מה מסביבנו.
 
ויתור על פרטיות
החיים היום הם מה שקורה לנו בזמן שאנחנו עסוקים בלהציג אותם לאחרים. אנו נותנים תשומת לב למי שמוותר על הפרטיות. באיזו קלות הפכנו לעבדים של ההתניה: אנחנו נספק את המציצנות שלנו, ואתם תקבלו אהדת קהל. אנחנו רוצים שיתייחסו אלינו, שיספרו אותנו? – אנו נותנים בתמורה את הסודות שלנו.
בשנים האחרונות, המונח ‘פרטיות’ במובן הישן שלו הולך ומאבד מתוקפו. החברה המודרנית הפכה מכורה לגירויים חדשים, וסף הגירוי עולה בצורה מתמדת. מה שנחשב נועז והרפתקני אתמול- הופך מיושן ומשעמם ביום שאחרי. חשיפה ושקיפות הם גירויים כאלה. אנחנו כבר לא מעוניינים לשמור על חיינו לעצמנו, להיפך.
האקסהיביציוניזם, שבעבר נחשב להפרעה מביכה, הוא היום הכי טרנד. אם יש לנו קהל צופים ועוקבים, זה מביא לריגוש. פעם אנשים כאלה נחשבו לבעלי הפרעה נפשית- היום הם יצורים מעודכנים שמגדירים מחדש את הפרטי. המעודכנים האלה מעלים על נס את החולשות הכי מביכות שלהם, בעוד המיושנים מסתירים ומכסים.
מאשימים את צוקרברג ששינה את הגדרות הפרטיות. ההגדרות בעצם השתנו כשהטכנולוגיות החדשות פגשו את הנרקיסיזם. זה הרגע שבו נולדה תרבות שלמה של החצנה. האישיות הנרקסיסטית זקוקה להערצה. היא נוהגת בגרנדיוזיות, מצפה לסגידה ובטוחה שהיא זכאית לזכויות יתר. מי שלא קיבל בילדותו את תשומת הלב החיובית שנזקק לה, יפתח ערך עצמי שברירי. הנרקסיזם שמתפתח הוא הגנה, ואתם- שנותנים את החיבוק הוירטואלי, עליכם החוויה המתקנת.
את השיחות הפרטיות, העמוקות, האמיתיות, שמצליחים לייצר בעמל עם חברים קרובים – יש כאלה שמצליחים לקיים בקלות מול כולם. זו מיומנות שאין לזלזל בה. זו היכולת לוותר על שליטה. כי אתה יודע מה אתה נותן, אבל אין לך מושג אף פעם איך זה יחזור אליך. כל הפתיחות הזו מייצרת גם תאונות עבודה.
חלק מהחיים של הדור הזה הוא הצצה. יוצאים לטיול? מיד מצטלמים. הדחף לשתף מדורג גבוה ברשימת הדחפים שקשה לנו לעמוד בפניהם. מחקרים מראים שהחשיפה מתגמלת, היא משחררת דופאמין במוח, ומייצרת תחושת סיפוק. גם אם התבונה האנושית שואפת לפרטיות, הפעילות הכימית במוח גורמת לנו לרצות את החשיפה. המוטו הוא: אני משתף, משמע: אני קיים.
חוקרים באוניברסיטת הרווארד מצאו כי אנשים מייחסים ערך גבוה לאפשרות לחשוף את רגשותיהם וחוויותיהם, ולשתף אחרים במידע על עצמם. מהמחקר עולה כי כ-35% מ”תפוקת” הדיבור שלנו מיועדים אך ורק לעדכון אחרים על מצבנו ועל החוויות שעברנו. בעת בדיקת מוחם של הנחקרים, נמצא כי חשיפת המידע האישי קשורה קשר הדוק למנגנון היוצר תחושה של תגמול, אולם השפעתו פגה לאחר זמן קצר- מה שיוצר צורך לשחזר את התחושה.
 
הדבר האחד שלא יגזלו ממני
למרות הכל, עדיין לכל אחד יש סוד, גדול או קטן. חלק מהסודות מתפוגגים עם הזמן, הופכים לחסרי משמעות; אחרים מתגלים ומטלטלים עולמות. יש אנשים שפורקים את הסוד שלהם במסגרות אנונימיות. רבים משומרי הסוד יחשפו אותו רק כך, באופן אנונימי לגמרי, או בכלל לא. רבים מהם פשוט ייקחו אותו איתם עד הקבר. למה? התשובות המיידיות מתבקשות- יש סודות שמביך מאוד לחלוק, או כאלה שפותחים פצעים כואבים. יש ביניהם שעשויים להזיק לתדמית, לפגוע באחרים, אפילו למוטט משפחות, עסקים, חיים שלמים.
אבל במימד העמוק יותר, לסודות שלנו, בייחוד לאלה שאנחנו לוקחים איתנו עד הקבר, יש משמעות נוספת. “באופן פרדוקסלי, סוד הוא הגרעין הכי אותנטי של הזהות שלנו”, אומר האנתרופולוג פרופ’ חיים חזן מאוניברסיטת תל אביב, מומחה בעל שם עולמי בחקר הזקנה. “סוד הוא טקטיקה של שליטה. אנשים מחליטים איזה סוג של מידע הם משחררים, ואיזה הם שומרים לעצמם. שמירת המידע הופכת לגרעין בלתי נגיש של ה’עצמי’- משהו פרטי ביותר, שמסמן ומבדיל אותך מאחרים. זה נכון בייחוד היום, בעידן שבו כל דבר נחשף בקלות ובמהירות. מוחצן – הסמן החזק ביותר של האותנטיות שלך, הוא אותו הדבר שאתה לא מגלה. כך שהמחשבה של ‘לקחת את הסוד לקבר’ מגלמת את הרצון של בני אדם לשמור היטב על האוטונומיה שלהם, באופן אבסולוטי שבו ‘את הדבר האחד הזה לא יגזלו ממני לעולם’. גם אם זה לא מתממש, כי הרי דברים מתגלים, זה עדיין נותן לנו את האפשרות למות מתוך אשליה”.
כדוגמה לסוד מהותי כל כך לזהות, חוזר חזן לאחד הסיפורים הזכורים לו ביותר. “במסגרת עבודת הדוקטורט שלי על קשישים במרכז יהודי באנגליה, פגשתי אדם בן 80 שהיה בולט בנדיבות שלו. הוא היה דמות מרכזית מאוד, מוערכת, כולם ראו בו מופת ודוגמה. היו לו ידיים טובות והוא סייע בכל מיני תיקונים ולא חסך עזרה, ממי שביקש וממי שלא ביקש, כולל בכסף, בארגון אירועים, ובעזרה לנכים. ‘התפקיד שלי הוא לטפל בכולם’, הוא אמר לי. לפני שעזבתי את המרכז, הוא הזמין אותי לארוחת ערב. בתום הארוחה הוא ביקש שאגש איתו לחדר פנימי, נעל את הדלת, השאיר את אשתו בחוץ, ואז סיפר לי את הסוד שלו, שאיש במרכז לא ידע, ואפילו לא אשתו.
הוא אמר לי: ‘אתה ודאי תוהה למה אני מושיט עזרה לכל אדם. אהבת הבריות היא המוטו שלי, ויש לזה סיבה’. הוא סיפר שהיה אסיר בטרבלינקה, ואסירים אחרים האשימו אותו, בימי המלחמה וגם אחרי השחרור, בשיתוף פעולה עם הנאצים. הוא אמר שעסק בסחר חליפין, תמורת כל מיני חפצים שלקח מאסירים ונתן לנאצים. כך הצליח לקבל מזון, וחסו על חייו. הוא הסביר ששיתוף הפעולה היה לטובת הכלל, והיה בטוח בצדקתו, אבל נשאר כל השנים בצל ההאשמות שספג. ‘החלטתי לכפר עליהן בהקדשת חיי לפעילות התנדבותית’, הוא אמר. ‘אחרי המלחמה החלטתי גם להיות צמחוני, כדי לא לפגוע בשום בעל חיים’.
הסוד הזה, והתחושה הקשה סביבו, הפכו למה שעיצב את הזהות שלו ואת כל חייו. בזקנתו הוא התוודה בפניי- זר, לא חלק מהקהילה ואפילו לא ניצול שואה. אולי, בסתר לבו, רצה שאחרי מותו הסיפור ייחשף”.
 
עד הקבר, וגם מעבר לו?
ד”ר מיקי ברקוביץ’ היא תחנה אחרונה של סודות שמחזיקים חיים שלמים, כמנהלת ההוספיס לחולי סרטן בתל השומר. היא התרגלה כבר להיות כספת רגשית; אוזן זרה ששומעת, ברגע האחרון, סודות כבדים וקשים שאנשים שמרו מפני כל הקרובים אליהם לאורך כל חייהם.
ברקוביץ’ מספרת שהיא מעודדת מטופלים לדבר, לשפוך את הלב, לשתף את יקיריהם, אפילו לסגור מעגלים. “זה יכול להיות אדם שנשאר עם מועקה מזה שאמו הענישה אותו שלא בצדק בילדותו- ובהוספיס אמר לה את זה כדי לסגור מעגל. או אב ובן שהיו ביניהם מטענים לא פתורים, ורק לאחר שיחה ארוכה ביניהם האב נרגע ונפטר כעבור יומיים, כאילו חיכה לשיחה הזאת. ולפעמים הסוד האחרון, הקשה, של הסוף, הוא הסבל של שני הצדדים. חולים לא מספרים כמה הם סובלים, וגם קרוביהם לא מספרים”.
העובדת הסוציאלית מיכל וייס, המלווה תיקי אימוץ, מתוודעת אל הסודות הגדולים שבמסירת ילד לאימוץ ובאימוץ ילד. היא מספרת כי מנסיונה, בפריקת הסוד רגע לפני הסוף, אין בהכרח תיקון:
“זה מה שאבא של א’ עשה. בגיל 11 ילד בבית הספר צעק לו: ‘אתה מאומץ’, סיפר לי א’, יהודי בשנות ה־50 לחייו. זה נאמר כמו קללה. א’ בכה, אבל ההורים הכחישו בנחרצות, הוא האמין ובזה נגמר העניין מבחינתו. בגיל ההתבגרות, עם כל הצרות שהוא עשה אז להורים, חברה של ההורים פלטה: ‘איך אתה מדבר עם ההורים שלך, אתה צריך לנשק להם את הרגליים אחרי מה שעשו בשבילך’. זה היה מוזר, אבל הוא לא ייחס לזה חשיבות. רק עשרות שנים אחר כך, אחרי שאמו נפטרה ואביו כבר היה מבוגר וחולה, אביו גילה לו שהוא מאומץ, וסיפר את הסיפור המלא. אימא שלו סירבה לדבר על זה כל החיים. לא הייתה מסוגלת. לאחר מותה המשיך הסוד לרבוץ על האב, והוא לא רצה שהסוד ימות איתו”.
 
לנהל סודות כמו תיק השקעות
לרגע שבו הסוד נחשף, מן הקבר או רגע לפניו, קודמים חיים שלמים של “ניהול סוד”. זו עבודה קשה שתובעת הרבה אנרגיות קונקרטיות ורגשיות, אבל היא חלק בלתי נפרד מהסוד- ולפיכך חלק בלתי נפרד מחברת בני אדם. “לו הראש של בני האדם היה שקוף, זה היה יכול להיות מפחיד. מבחינה אבולוציונית- יותר בריא לנו שלא יידעו הכל”, אומר הפסיכולוג הקליני פרופ’ עמירם רביב, דיקן בית הספר לפסיכולוגיה ב’מרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה’. “בניגוד לעבר, שבו הדחקה והכחשה קיבלו אוטומטית יחס שלילי, היום אנחנו יודעים שיש דברים שמוטב לקבור ולא לדון בהם. לסוד, לשקר, יש תכלית חברתית- לשמור על הדימוי העצמי והסטטוס החברתי, להימנע מלשלם מחיר חברתי או רגשי, ולא לפגוע באחרים”.
את המשוואה המורכבת הזאת של צרכים ומחירים, כאמור, לא פשוט לנהל. “זה מפתה לפתוח קצת את הדברים, כדי לקבל תמיכה, ייעוץ ושיתוף”, אומרת הפסיכולוגית פרופ’ עמיה ליבליך, “אבל לפעמים האדם הכי קרוב, בן זוג או בן משפחה אחר, הוא האדם שהכי מסוכן לגלות לו את הסוד. לכן יש מצבים שבהם מעגלים חברתיים שונים חולקים סוג שונה של סודות. אנשים פותחים סודות, כמו בניהול השקעות – בכל מיני בנקים. מנהלים את המידע על עצמם, כך שהם מגלים חלק מן המידע במקומות מסוימים ומסתירים באחרים”.
גם ליבליך משוכנעת שהגישה של “לדבר על זה ולשחרר את זה” כבר אינה בהכרח הבריאה יותר. “היום מדברים במונחים של איזון. יש, למשל, ניצולי שואה שעברו חוויות משפילות מאוד, או כאלה שהרגישו שלא עמדו בנסיונות, ברף של ההתנהגות המוסרית שלהם- והעדיפו לא לדבר על זה כדי לשמור על הגבולות של הזהות שלהם. רוב הסודות הם דברים שאם אספר, יחשבו שאני לא נורמלי או שזה גועל נפש. בתחום הזה אצורים הרבה סודות, שמטרתם לשלוט בתדמית שלי. אבל אם הפער בין הפנים לחוץ גדול מדי- בסוף זה יתפוצץ”.
 
שתיקה שומרת על לכידות
במקרים רבים, סוד שנחשף לא מוביל להקלה אלא לטלטלה. פרופ’ אביתר זרובבל מהמחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת ניו ג’רזי, מבחין בין סודות ‘רגילים’ לסודות ‘גלויים’, שבהם הוא עוסק בספרו “פיל בחדר – שתיקה והכחשה בחיי היומיום”. “הסודות הגלויים מעניינים הרבה יותר”, הוא אומר כעת, “והכוונה היא לסודות שידועים לשלושה אנשים ויותר, אבל נותרים לא מדוברים. הם מסתירים אמיתות לא נוחות וסובבים סביב פחד, מבוכה או בושה. הם מכניסים פיל מטאפורי לחדר; כולם מריחים אותו, מרגישים אותו ויודעים שהוא שם- וכולם בוחרים להתעלם”.
העיסוק שלו בנושא, הוא מספר, מגיע ממקום אישי. “הייתי בן יחיד. גדלתי עם הורי ועם אביה של אמי, והיה איזשהו אירוע משמעותי שעליו סבי ואמי לא דיברו עם אבי. הפיל היה ידוע לכולנו, נמצא בכל חדר בבית, הייתי לגמרי מוקף בו. הייתה שתיקה וההכחשה. לא מדברים על הנושא, וגם לא על הסיבה לכך שלא מדברים עליו”.
לשתיקה, הוא מודה, יש גם פונקציה חברתית ברורה: היא שומרת על לכידות הקבוצה. “למשל, כשהתרעתי על בעייה קשה בפני ממונה עליי באוניברסיטה, הוא אמר לי: ‘השיחה הזאת לא התקיימה’, כדי לשמור על הסולידריות של המחלקה. כשאתה משחרר סוד, אתה יוצר גלים ולא יכול לדעת איך זה ייגמר. המערכת מפחדת להתפורר, אז היא שומרת. בבחינת ‘אנחנו חיים יפה מאוד בלי לדבר על זה, אז למה לעשות גלים? אם זה לא שבור, אל תתקן את זה’”. לדבריו, סודות גלויים נשמרים היטב, “כי בניגוד לסוד רגיל, ככל שיותר אנשים משתתפים בסוד הגלוי, כך הוא נמצא בבקרה חברתית גדולה יותר”.
“החולשה של סוד חברתי כזה היא שכאשר קבוצה מתחילה להתמסמס לאורך השנים, הלחץ החברתי של שמירה על הסוד הגלוי- נעלם. אבל בקבוצה בעלת אינטראקציה קבועה, כמו משפחה, זה יכול להישמר. לסוד יש אלמנט הצטברותי – אם יש נושא שאנחנו נמנעים ממנו באופן עקבי, ולא העלינו אותו בחודש הראשון, כעבור עשר שנים יהיה קשה יותר להעלות אותו. אז נוצרת שתיקה על שתיקה, וככל שהזמן עובר- קשה יותר לשבור את השתיקה על נושאים לא מדוברים”, זה מסביר את הבסיס שמאפשר להחזיק בסוד במשך חיים שלמים, עד הקבר.
 
מי רשאי לשמור מאיתנו סודות?
בעקבות חשיפת הסוכן X – בן זייגר, ובעקבות חשיפות ויקיליקס, התעורר ויכוח ציבורי סביב שאלת הסודות שמחלקים ביניהם מעטים, ואשר נסתרים משאר אזרחי העולם. הויכוח נסב סביב סוגית הסודות וההצדקה שבחשיפתם.
השאלה הטעונה היא קצרה וקולעת: מי זכאי לשמור סוד? ובהרחבה – מתי מותר לחשוף סודות, ומתי חובה לחשוף אותם? איך יודעים אם חשיפתם היא מצווה או בגידה?
כל כך הרבה מחיינו הכלכליים, הביטחוניים והאישיים תלוי ביציבות המנגנונים וההסדרים השומרים פרטים מסוימים בסוד, אך מאידך גיסא- המדע, הנאורות, העיתונות, ההשכלה והצורך בתיקון עוולות- דורשים פתיחות, ידע והגבלת הזכות לסודיות. האם המצב הרצוי הוא זה שבו יש “מרוץ חימוש” תמידי, בין המסתירים למגלים, ובין המצפינים למפצחים? האם התחרות הזאת היא מעין יד נעלמה של הקדמה החברתית, וכל תוצאה היא לטובה?
קל לצפות מאנשים המרחיבים את גבולות המחשבה, שיתמכו בשקיפות ובאוורורם של כמה שיותר סודות. מסיבה זו, כמה מהתשובות מפתיעות. פרופ’ כהנמן, למשל, מזכיר כי סודות הם הכרחיים לקיום משא ומתן- שהוא כלי חשוב ליציאה מעימותים וממצבי משבר. גילוי סודות מסחריים הוא צעד התקפי של ממש, וגילוי סודות מדינה- מאיים על הדיפלומטיה ועל השלום. הכוח, בכל מקרה, יהיה בידיו של מישהו. כאשר הסודות נשמרים בידי ממשל דמוקרטי, לדמוקרטיה תהיה השפעה גדולה יותר. אחרת- המכריעים יהיו ההאקרים.
ניקולס קאר, סופר ופרשן טכנולוגיה מהנחשבים בעולם, מזכיר את החשיבות של סודיות הפרט, ועד כמה היא מקודשת לכל אחד. הוא מציין כי כיום חסרים ערכים, וחסרה חקיקה עדכנית שישמרו על הפרטיות. בעיניו, הדבר בהול יותר מאשר המלחמה במדליפי מידע ממשלתי, ובעל השלכות חשובות יותר לעתיד.
העיתונאי דיוויד בראבי מזכיר את הדיווח של הסופר מילן קונדרה, שכתב כיצד המשטר הקומוניסטי בצ’כוסלובקיה שבר את הסודיות האישית כאמצעי דיכוי. המשטרה (“החשאית”) שידרה ברדיו הציבורי את השיחות האינטימיות ביותר של מתנגדיה. קונדרה כתב כי פריצת הסוד- פרצה גם את ההבחנה בין הפרטי לציבורי, וכך מחצה את ההתנגדות.
נשמעה גם הדעה ההפוכה, שלפיה דמוקרטיה נמדדת בקשיים שהיא מערימה על השליט לשקר ולנהוג בשחיתות ובעריצות. לפי דעה זו, הפחד התמידי מהדלפות משמש מצפון המלווה את המנהיג גם במחשכים.
אך הדעה הפרובוקטיבית ביותר הייתה זו של היוצר דגלאס רשקוף, שטען כי עידן הסודות תם. כיום, כולנו כבר יודעים הכל, ומה שאנו קוראים לו “סודות” הוא בעצם התעלמות והכחשה. “העולם הטכנולוגי הופך את עולמנו לבית יפני אחד”, כתב רשקוף, “שקירותיו קירות נייר ושכל אחד נשמע מבעדם. אנחנו, לפעמים, מתנהגים כאילו לא שמענו- אבל זו טעות לשכנע את עצמנו שיש עתיד לסודות”.
החשיפה תהפוך לסדר עולמי חדש, שבו מידע שעדיין חסוי- יהיה גלוי וידוע. בארה”ב למשל, בכל שנה יש יותר ויותר חברות המחויבות על פי חוק לחשוף את כל הניירת שלהן, כולל משכורות ומינויים. בארץ זה עוד לא כך, אבל זה עוד יקרה. כאשר נגיע לשלב זה, כל אדם יוכל לדרוש דין וחשבון. הכוח יחזור לידיו של האיש הפשוט.
משמעות התהליך היא שאם פעם היה ‘אח גדול’ בדמות השלטון- כעת אנו עדים להתהפכות היוצרות. אט אט, ה’אח הגדול’ יהיה נתון לשליטתו של האזרח הקטן.